שלום,
בני המתוק בן שנה ושלוש. הולך, מקשקש ושובבני רציני - לא נח לרגע. נכנס לגן בגיל 8 חודשים, היו עליות ומורדות אבל סהכ נראה שטוב לו בגן.
בחודשים האחרונים החלה לצוף התנהגות ובחודש האחרון היא נהייתה בולטת ונוכחת על בסיס יומי.
הוא רגזני לא קטן וכל פעם שלא מסתדר לו משהו, הוא קצת ״זורק את עצמו״. מנסה להוציא צעצוע ולא מצליח? מתעצבן ודופק את השיניים ברצפה או מכה את עצמו בראש, רוקע ברגליים ומשליך כל מה שמסביבו.
לאחרונה הוא גם החל ממש להפליק לי ולמשוך לי בשיער, סביב זה שאני מעירה לו או לוקחת לו משהו. ואם לא מפליק, אז בכי היסטרי! הוא גם מפליק קצת לילדים, אבל זה דווקא במגמת שיפור ולאחרונה הוא מאד מחבק ומלטף.
הוא הרבה פעמים מביא אותי לקצה גבול הסבלנות שלי, כשאני אומרת בתקיפות לא לעשות משהו שוב ושוב ושוב, וזה כמובן הופך באותו הרגע למטרה נכספת.
אני מורה ביסודי וחינוך הוא מעל הכל אצלי ואני מרגישה שדווקא בסביבה הביתית אני נכשלת! אין ספק שאת הסבלנות הקצרה הוא ירש ממני והרבה פעמים הוא מצליח להטריף אותי. לאחר מכן אני אוכלת את עצמי על זה שאולי כעסתי מידי או הרמתי מידי את הקול.
ניסיתי להתמודד עם ההתנהגות בכל מיני דרכים: להעיר לו על דפיקת השיניים ברצפה ואפילו למנוע ממנו פיזית לעשות זאת (הוא הצליח לשבור ככה שן). לגבי הפליקים, ניסיתי לעשות הצגה שלמה שכואב לי, ניסיתי לתפוס לו את היד ולדבר אליו קרוב ולומר ״אסור!״, ניסיתי להרים את הקול, זה לא עובד. או שהוא ממשיך להפליק או שהוא קופץ עליי בחיבוק וצוחק. אני לא באמת מתמידה עם אף אחת מהשיטות כי אני לא לגמרי שלמה איתן ולא מרגישה שהן עובדות.
כאשר הוא עושה משהו שאסור ולפעמים גם משהו מסוכן, אני מרגישה שאני לא מצליחה להבהיר לו את כוונתי ולהגיע אליו.
הוא בוחן אותי מבוקר עד ערב ואין ספק שאני מרגישה שאני לא עומדת במבחן. אני מאד מתוסכלת.
אודה להערותייך והארותייך,
הילה.